העיקרון של ריבונות המדינה, אשר חקוק ביסוד האמנות הבין-ממשלתיות כגון מגילת האומות המאוחדות, מעניק לבעלי התפקידים בממשלות הלאומיות עוצמה שבמקרים רבים אינה מפוקחת או מרוסנת באופן משמעותי על ידי שום גורם מתחתיהם או מעליהם. מפרספקטיבה של זכויות אדם, העובדה שבעלי תפקידים בממשלות אינם נדרשים לתת דין וחשבון על ביצוע (או מניעת ביצוע) פשעים חמורים כגון השמדת עם או פשעי מלחמה היא הלקונה החמורה ביותר ביסוד הסדר המשפטי הבינלאומי הקיים. במהלך המאה האחרונה הוגים פוליטיים ומנהיגים רבים הכירו בצורך הדחוף ליצור נגנון כזה בדמותו של בין דין פלילי בינלאומי, ולאחר מלחמת העולם השנייה נעשו מאמצים רציניים כדי להקימו. המאמצים הללו נגדעו, למרבה הצער, עם תחילתה של המלחמה הקרה והתחדשו רק לאחר תומה בשנות התשעים.

הקמת שני בתי הדין הבינלאומיים המיוחדים (טריבונלים) שהוקמו בנפרד לחקירת הפשעים שנעשו ביוגוסלביה (91) וברואנדה (94) הדגימה את הצורך בבית דין פלילי בינלאומי קבוע שירכז בידיו את המומחיות הנדרשת בדין הבינלאומי, ויוכל להפעילה באופן זמין ומהיר יותר הן לחקירת פשעים שהתבצעו והן ליצירת הרתעה אפקטיבית כלפי ביצוע פשעים בעתיד.

בשנת 1995 התנועה לפדרליזם עולמי (World Federalist Movement), אשר מזמן זיהתה את הצורך ביצירת נדבך של רשות שופטת ברמה העולמית, החלה ביצירת קואליציה רחבה של ארגונים לא ממשלתיים למען בית דין פלילי בינלאומי. בעידוד הקואליציה בשנת 1998 הגיעו לרומא נציגים של 120 ממשלות כדי לחתום על אמנה להקמת בית הדין ('אמנת רומא') ולאחר תהליך אישרור מהיר באופן יוצא דופן נכנסה לתוקף בשנת 2002.

בית הדין הפלילי הבינלאומי שקם ופועל בעיר האג בהולנד הוא הגוף המשפטי הבינלאומי הקבוע הראשון שיש לו את הסמכות לשפוט יחידים על פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. בהתאם לעיקרון הפדרלי של המשלימות (Complementarity) סמכות בית הדין מוגבלת רק למקרים בהם מדינה חברה אינה מסוגלת או מסרבת לדון בעצמה חשדות לפשעים כאלו. בעוד שהעיקרון הזה משאיר את עיקר הסמכות המשפטית בידיה של המדינה, ההכרעה בדבר חוסר מסוגלות או חוסר רצון של המדינה להשתמש בסמכותה נמצאת בידי בית הדין. במובן הזה, כפי שמציינת המשפטנית קירסטן אינלי, קיומו של בית המשפט מאתגר את הרעיון של ריבונות המדינה יותר מכל מוסד אחר בסדר העולמי הנוכחי.

הגבלה משמעותית יותר של סמכות בית הדין היא שהיא חלה רק על מדינות שקיבלו על עצמם את הסמכות הזאת, מה שאפשר למדינות מרכזיות כמו ארצות הברית, רוסיה, סין והודו לפטור את עצמן מסמכות בית הדין. ועדיין, גם מדינות כאלו עלולות למצוא עצמן נחקרות אם אזרחיהן ביצעו פשעים בשטחן של מדינות שהן חברות.

על מנת להפוך את סמכות בית הדין לאוניברסלית באמת הקואליציה ממשיכה לפעול כדי לקדם הצטרפות של מדינות נוספות לאמנת רומא ולהתאים את מערכת החוקים המדינתית שלהם בהתאם לאמנה. כמו כן הקואליציה פועלת כדי להעמיק ולהרחיב את סמכות בית הדין לפשעים נוספים.

חולשתו העיקרית של בית הדין היא בהיעדר רשות מבצעת הכפופה ישירות להחלטותיו, כגון כוח משטרתי המסוגל לעצור חשודים ולהביאם בפני בית הדין בכל שטח שיפוטו. כיום סמכות המעצר נתונה באופן בלעדי בידי המדינות החברות שלא תמיד מפעילות אותה, כמו שהראה המקרה של נשיא סודן עומר אל בשיר. חולשה נוספת היא שהדין הבינלאומי על פיו פועל ושופט בית הדין אינו נחקק ע"י רשות מחוקקת המייצגת את האנושות אלא הוא נוצר בעיקרו על ידי הממשלות השונות. על מנת לענות באופן עמוק על החולשות הללו יהיה צורך להקים רשות מבצעת ורשות מחוקקת המעוגנות במסגרת דמוקרטית עולמית. עד אז השפעתו של בית הדין צפויה להיות מוגבלת מאוד.

הקואליציה למען בית הדין הפלילי הבינלאומי מונה כיום למעלה מ- 2,500 ארגונים חברים מלמעלה מ- 150 מדינות וממשיכה לפעול כדי להפוך אותו לרשות יותר אפקטיבית, הוגנת ועצמאית. עולם אחד היא חברה בקואליציה ויחד עם ארגונים מקומיים נוספים פועלת לקדם את מעורבות בית הדין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מאמינים כי מעורבות כזו יכולה לסייע לשני הצדדים לרסן את רמות האלימות ההדדית ובכך לסייע להם להגיע לפיתרון לא-אלים של הסכסוך שיענה בצורה מיטבית לרצונות הצדדים השונים.

שמרי צמרת, מייסד שותף של עולם אחד, כתב דו"ח המיועד להציג לציבור הישראלי את בית המשפט ומשמעויותיו. הדוח זמין להורדה כאן. 

למידע נוסף כתבו לנו או בקרו באתר הקואליציה www.iccnow.org